למה סרט תדמית לא צריך להרגיש כמו סרט תדמית?
מוזיקה תאגידית. שוט של בניין מבחוץ. אנשים מחייכים בחדר ישיבות. אולי צילום רחפן. קריינות שמספרת ש״אנחנו מובילים, חדשניים ומאמינים באנשים״. ואז עוד כמה כותרות שיכולות להתאים כמעט לכל חברה אחרת.
מבחינתי, ברגע שסרט מרגיש גנרי – הוא כבר מתחיל לאבד את הסיבה שבגללה בכלל יצרו אותו.
הבעיה מתחילה כשאפשר להחליף את הלוגו
זו בדיקה פשוטה שאני אוהב לעשות.
אם אפשר לקחת סרט, להחליף את הלוגו בסוף ולהשתמש בו כמעט כמו שהוא עבור חברה אחרת – יש בעיה.
סרט תדמית טוב צריך להרגיש שייך לחברה הספציפית שהוא מספר עליה. לא רק בגלל הצבעים או הלוגו, אלא בגלל הרעיון, הטון, האנשים והדרך שבה הסיפור מסופר.
הוא צריך להגיד משהו שאי אפשר פשוט להדביק על כל ארגון אחר.
סטוק פוטג׳ יכול להיות שימושי. הוא פשוט לא צריך להיות הסרט
אין לי משהו עקרוני נגד סטוק פוטג׳.
לפעמים הוא פתרון נכון. הוא יכול להשלים סצנה, להמחיש מקום או לחסוך צילום שלא באמת מצדיק יום הפקה.
הבעיה מתחילה כשהוא הופך לשפה של הסרט כולו.
עובד מול מחשב, לחיצת ידיים, אנשים מסתכלים על גרפים, רחפן מעל עיר, מישהו מחייך למצלמה. ראינו את התמונות האלה כבר מאות פעמים.
הן אולי מספרות מה קורה, אבל הן כמעט אף פעם לא מספרות מי אתם.
פחות הצהרות. יותר הוכחות
עוד סימן לסרט תדמית גנרי הוא עודף הצהרות.
״אנחנו חדשניים״.״אנחנו מובילים״.״הלקוחות שלנו במרכז״.״העובדים הם הלב של החברה״.
יכול להיות שכל המשפטים האלה נכונים. הבעיה היא שגם המתחרים שלכם יכולים להגיד בדיוק אותו הדבר.
במקום להצהיר שאתם חדשניים, עדיף להראות משהו שמוכיח את זה. במקום לספר שהעובדים חשובים לכם, אפשר לבנות סיטואציה שבה הצופה מרגיש את זה.
בסרטים, פעולה כמעט תמיד חזקה יותר מהצהרה.
יותר מדי מידע הורג את הסרט
הרבה סרטי תדמית מנסים לעשות עבודה של אתר אינטרנט.
להכניס את ההיסטוריה של החברה, כל השירותים, מספר העובדים, הפריסה בארץ, הערכים, הטכנולוגיה, הלקוחות, החזון וגם משפט מהמנכ״ל.
ואז מתפלאים למה הסרט מרגיש כמו מצגת.
סרט לא צריך לספר הכול.
הוא צריך לבחור מה הדבר המרכזי שאנחנו רוצים שהצופה ייקח איתו. אם אחרי הצפייה הוא זוכר שלושה דברים נכונים ומדויקים – זה בדרך כלל חזק יותר מעשרים מסרים שהוא כבר שכח.
קריאטיב הוא לא קישוט
לפעמים מתייחסים לקריאטיב כמו שכבה שמוסיפים אחרי שהמסרים כבר סגורים.
מבחינתי זה הפוך.
הקריאטיב הוא הדרך שבה הסרט חושב. הוא קובע איך אנחנו לוקחים חומר שיכול להיות יבש, מורכב או מוכר והופכים אותו למשהו שמעניין לראות.
זה יכול להיות דרך הומור, סיפור, מטאפורה, מבנה לא צפוי, דמות, שפה ויזואלית או פשוט נקודת מבט טובה.
לא צריך להפוך כל סרט תדמית לסרט קולנוע. כן צריך לתת לו סיבה להתקיים מעבר להעברת מידע.
גם אנשים אמיתיים יכולים להרגיש גנריים
צילום של עובדי החברה לא מבטיח אותנטיות.
אם מושיבים אותם מול מצלמה ושואלים את כולם את אותן שאלות, אפשר לקבל תשובות נכונות אבל חסרות חיים. אותו דבר נכון לגבי מנכ״ל שמקריא טקסט שנשמע כאילו עבר דרך חמש מחלקות.
לפעמים דווקא שיחה פחות מתוכננת, סיטואציה אמיתית או דרך אחרת להציג את האנשים יכולה לייצר הרבה יותר אופי.
המטרה היא לא רק לראות אנשים אמיתיים. המטרה היא להרגיש שיש מאחוריהם חברה אמיתית.
סרט תדמית צריך להיות קודם כול סרט
זו אולי הנקודה החשובה ביותר.
גם כשיש הרבה מידע שצריך להעביר, עדיין צריך לחשוב על קצב, מבנה, הפתעה, רגש, הומור או מתח.
צריך לשאול מה קורה בשוט הבא ולמה שמישהו ירצה להמשיך לראות.
צילום יפה, מוזיקה טובה וכותרות מעוצבות לא יכולים להחליף רעיון.
סרט תדמית טוב לא חייב להיות פרוע או מצחיק. הוא כן צריך להיות מדויק, בעל אופי, ובעיקר להרגיש כאילו נוצר עבור חברה אחת בלבד.
מתכננים סרט תדמית ורוצים להימנע מעוד סרט שנראה כמו כולם? אפשר לפנות אליי כבר בשלב הבריף, כדי למצוא את הרעיון, הטון והדרך שיגרמו לסרט להרגיש באמת שלכם.
תגובות